הסעה של שבחי"ם

מדינת ישראל נתונה (מאז ומעולם) תחת איומים ביטחוניים לא מעטים. כחלק מהרצון להגן על תושבי המדינה נקבע באופן ברור מישהו שוהה חוקי ומיהו שוהה בלתי חוקי. על מנת לשהות בישראל כחוק יש להחזיק אישור מתאים וכל מי שאינו בעל אישור שכזה נחשב לשוהה בלתי חוקי. החוק הזה תקף לאזרחים מכל רחבי העולם שנדרשים בהשגת ההיתר המתאים. בנוסף לכך, נקבע בסעיף 12 ג´ לחוק הכניסה לישראל תשי"ב -1952 כי גם מי שמסיע שוהה בלתי חוקי ממקום למקום (ואפילו אם לו עצמו יש היתר שהייה) נחשב לעבריין. הסעיף הזה נועד לצמצם כניסתם של שוהים בלתי חוקיים למדינה וכדי להגביר את ביטחון התושבים.

שוהה בלתי חוקי הוא אדם שנכנס לשטחי מדינת ישראל ללא היתר מתאים. כפי שציינו אלו יכולים להיות אזרחים ממדינות רבות ולא בהכרח פלסטינאים. אלא שלמרות שהחוק מתייחס לכולם, בפועל הוא מתייחס בעיקר לפלסטינים מיהודה ושומרון שנכנסים למדינה באופן לא חוקי וללא היתר. לרוב הם נכנסים למדינה לצרכי עבודה או קבלת טיפול רפואי וישנם גם כאלה שמסתננים למדינה ולוקחים חלק בביצוע עבירות פליליות או בטחוניות. רשויות החוק במדינה עוסקות רבות בנושא השוהים הבלתי חוקיים ומנסות להילחם בהן בדרכים רבות.

לאחר שהבהרנו מי נחשב לשוהה בלתי חוקי ואל מול מי בעיקר מופעלת הענישה נתפנה לעסוק באפשרויות העונש הניתנות בדרך כלל. אנשים המסיעים שבחי"ם עוברים על החוק, בין אם עשו את זה תמורת תשלום ובין אם לאו. דרך ענישת המסיעים מנסה מדינת ישראל להילחם בתופעה ולהביא לצמצומה. העונשים הקבועים בחוק מתחילים בעבודות שירות, מאסר על תנאי וקנסות כספיים ויכולים להגיע גם גם עד שנתיים מאסר (ובמקרים מסוימים אפילו שלוש שנים).  גזר הדין הסופי תלוי בחומרת העבירה ובנסיבות נוספות שישפיעו על העונש שיינתן בסופו של דבר.

הנתונים שהבאנו בסעיף הקודם (הנוגעים לאפשרויות הענישה) הם אלו שקבועים בחוק אולם בפועל המדיניות מעט שונה. בעבר היה נהוג שנגד מסיעי שבחי"ם שנתפסו בפעם הראשונה בעבירה זו, לא יוגש כתב אישום. לאחר 2010 , בעקבות ריבוי מקרים מסוג זה, הוחלט שיוגשו כתבי אישום אפילו אם המסיעים בעלי עבר פלילי נקי. בית המשפט נוהג לבחון כל מקרה לגופו, דבר המוביל לכך שמדיניות הענישה היא לרוב אינה אחידה. בכל מקרה מומלץ לקבל ייעוץ משפטי מעו"ד מומחה ובעל ניסיון בכדי שזה יבחן את התמונה במלואה ויסייע כמיטב יכולתו.